אודות קוריץ

קוריץ -  קורצ'סק Korezesk  KORETS
עיירה בנפת רובנו
בראשית המאה ה 15 בנה הנסיך הליטאי קונסטנטין בן אולגרד מבצר על גדת הנהר קורצ'יק. לידו התפתח היישוב קוריץ, ובאמצע המאה ה 16 קיבל זכויות עיר מגדבורגיות. בשנת 1570 נמנו במקום 300 בתים. הידיעה הראשונה על הימצאות יהודים בקוריץ היא משנת 1569.  בתקופת גזירות ת"ח ות"ט נפגע היישוב היהודי קשה ונותרו בו רק 10 בתים של יהודים. אבל יהודי קוריץ התאוששו מהר מן החורבן ובשנת 1700, בהתוועדות מחוז ווהלין הוטל על קהילת קוריץ לשלם 1,150 זהובים מס גולגולת, סכום שהיה מן הגדולים ביותר באותה שנה. הדבר מעיד על קיומה של אוכלוסיה יהודית גדולה ועל אמידותה היחסית.

לקראת סוף המאה ה 18 החלה העיירה להתפתח במהירות. בשנת 1786 נפתח בית חרושת לאריגים שבו הועסקו 60 יהודים, ובית חרושת לכלי חרסינה, שבו יצרו כלים עם אותיות עבריות לשימושי הכשרות היהודיים. בשנת 1787 הוקם בית חרושת לאריגים, שבו הועסקו רק יהודים. במהרה הוקמו מפעלים נוספים בענף הבדים ובענפי עיבוד התוצרת החקלאית. בשנת 1776 נפתח בית דפוס עברי ובו הודפסו 10 ספרים, ועד שנת 1787 הודפסו בו עוד 20 ספרים עבריים, רובם ספרי קבלה וחסידות וביניהם הספר הראשון על חסידות הבעש"ט – "תולדות יעקב יוסף" מאת ר' יעקב יוסף הכהן מפולנואה.

במאה ה 19 גדלה האוכלוסיה היהודית בקוריץ והגיעה ל 4,000 נפש בערך. נוספו גם מפעלי תעשיה בענף הבורסקאות והוקם בית חרושת גדול לסוכר. רוב המפעלים האלה היו בבעלות יהודים. כמו כן התפתח המסחר בתבואות ובעצים. בשנת 1882 נחנך מחדש בית הכנסת הגדול שנשרף ואשר שוקם. בשנת 1883 נפתח בית חולים יהודי ובשנת 1886 חזר ונפתח "תלמוד תורה" מודרני לנערים. בשנת 1899 חנך הרב הרשנהורן בית זקנים ובשנת 1902 פתח ספרייה יהודית. הוא היה גם בין ראשוני הפעילים הציוניים בקוריץ ויסד שיעורי ערב לעברית למבוגרים.

הפעילות הציונית בקוריץ החלה בראשית המאה ה 20 והיא נעשתה ברובה במחתרת.  בקוריץ פעלו אז שתי מפלגות, "צעירי ציון" ו"פועלי ציון". הספרייה שהקים הרב הרשנהורן גדלה והיו בה כמה אלפי כרכים הייתה מרכז התרבות הלאומית בעיירה. בשנת 1908 ייסד המשורר בן המקום מאיר טשודנר את "אגודת דוברי שפת העבר". בשנת 1918 יסדו "צעירי ציון" בית ספר עברי "תרבות".
בשנת 1918 התארגן לראשונה "החלוץ" בקוריץ. כעבור שנתיים יצאו 9 מחבריו בדרכם לארץ ישראל והגיעו לארץ לאחר מסע רצוף הרפתקאות מסוכנות.



קביעת הגבול בין פולין לברית המועצות בפאתיה המזרחיים של העיירה הנחיתה מכה קשה על כלכלתה של קוריץ בכך שקרעה ממנה חלק נכבד מן העורף החקלאי, במיוחד נפגעו היהודים – הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה. רוב הציבור נאלץ להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה ורוב הפרנסה באה מימי השוק. בראשית תקופת השלטון הפולני נתמנתה עירייה ובה היו רק שני יהודים בהנהלה, למרות שהיהודים היו 78% מאוכלוסית קוריץ. בבחירות הראשונות שנערכו בשנת 1924, נכנסו יהודים רבים למועצת העיר ובהנהלה היו סגן ראש עיר, שני חברים ומזכיר – יהודים. בהדרגה החלו השלטונות לדחוק את רגלי היהודים. המזכיר הוחלף בפולני ומספר הנציגים הלך והצטמצם. בית הספר העברי "תרבות" שנוסד בשנת 1918 ונסגר כעבור זמן מה בגלל מלחמת האזרחים, נפתח מחדש בראשית תקופת השלטון הפולני והתקיים עד ספטמבר 1939. היו בו 7 כיתות של בית ספר יסודי. גם התלמוד תורה, מיסודו של הרב הרשנהורן, המשיך להתקיים ובשנים 1918-1920 היה בקוריץ גם בית ספר על שם בורוכוב, ששפת ההוראה שלו יידיש. התלמוד תורה סופח לישיבה כמכינה והמוסד החדש נקרא "בית אולפנה רבתי-אור תורה".

הספרייה שהקים הרב הרשנהורן בשנת 1905 התפתחה יפה בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1928 נוספה גם ספרייה ביידיש על שם דב בֶּר בּוֹרוֹכוֹב. שתי הספריות שימשו מרכזים לחיי התרבות ולידן התקיימו ערבי קריאה, הרצאות ודיונים ספרותיים. ליד בית הספר העברי וסניפי "השומר הצעיר" ו"פרייהייט" פעלו מקהלות, ובבית הספר הממלכתי פעלה תזמורת מנדולינות. פרט לספריות בשנים 1917-1922 הוקמו קנים של "פועלי ציון ימין", "העובד", "החלוץ", "התאחדות – הפועל הצעיר", "הפועל המזרחי", הרוויזיוניסטים, "השומר הצעיר", "פרייהייט", "גורדוניה" ו"החלוץ הצעיר".

הצבא הגרמני נכנס לקוריץ ב 2 ביולי 1941. בימים הראשונים לאחר כניסת הגרמנים נאסרו 6 יהודים, שהואשמו בידי האוקראינים שהם היו פעילים במוסדות השלטון הסובייטי והוצאו להורג. עד מהרה ירדו על ראש הציבור היהודי הגזירות הרגילות: החובה לשאת אות היכר – סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, שהוחלף בספטמבר 1941 לשני טלאים צהובים, סימון בתי היהודים במגן דוד כחול גדול, הקמת יודנראט ומשטרה יהודית, הגבלת השעות שבהן מותר לקנות מזון לשעתיים בלבד והטלת עוצר לילה ארוך. בחודש אוגוסט 1941 נערכו נגד היהודים שתי אקציות. בראשונה נלקחו 112 גברים, כביכול לעבודה, והם נרצחו ב-8 באוגוסט. בשנייה, ב-20 באוגוסט, נרצחו 350 איש. היהודים נדרשו לצאת לעבודות כפייה.

ביום חמישי, ה' בסיון תש"ב (21 במאי 1942) נערכה אקציה גדולה. הגרמנים ריכזו יחד 1,600 נשים וילדים ו 600 גברים, הובילו אותם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם. היהודים שלא הומתו נחשבו עובדים נדרשים ועליהם נוספו אלה שהסתתרו. לאחר האקציה נשארו בגטו כ 1,000 איש. כשנתכנס הציבור בבית הכנסת לאמירת קדיש אחר הנספים, ארגן משה גינדלמן קבוצה של 20 צעירים, הם הצטיידו באקדח אחד, חמישה כדורים ונשק קר. ביום שישי י"ד בתשרי תש"ג (25 בספטמבר 1942), הוקף הגטו שוטרים. היהודים הבינו שבא סופם. יושב היודנראט משה קרסנוסטבסקי קיים את הבטחתו והצית את ביתו. האש פשטה אל הבתים האחרים של הגטו, הוא ואחרים נספו בלהבות.  בחסות האש והעשן נמלטו רבים, וביניהם 11 איש מקבוצת גינדלמן, שהתייצבו במקום שנקבע מראש מחוץ לעיירה. חלק מן הנמלטים נתפסו ונרצחו, אחרים נרצחו בידי איכרים תאבי בצע, או הוסגרו למשטרה הגרמנית והאוקראינית ונרצחו גם הם. חלק מן הבורחים הסתתרו ביערות שמצפון לקוריץ ונעזרו בכפריים פולנים. הצעירים הצטרפו אחר כך ליחידות פרטיזנים סובייטיות. 

בסביבות מסילת  הברזל סארני-רוקיטנה נתקלו גינדלמן ואנשיו בשרידיה של קבוצה יהודית אחרת, אלה הצטרפו ליחידת גינדלמן שגדלה ל 20 לוחמים. למשה גינדלמן ניתן הכינוי הפרטיזני "דיאדיא מישא", ששימש אותו בכל תקופת פעילותו ביערות. היחידה תקפה מחסנים של הגרמנים והענישה משתפי פעולה. בפברואר 1943 הגיעה לאזור האוגדה הפרטיזנית של  גנרל סבורוב ומשה גינדלמן ואנשיו הצטרפו אליה כיחידים. מאוחר יותר הקים גינדלמן יחידה חדשה, בעיקר מיהודים וכינויה היה "הקבוצה היהודית הלוחמת המיוחדת של דיאדיא מישא". בסוף שנת 1943. נפגשה יחידתו של גינדלמן עם יחידות צבא סובייטיות שכותרו וסייעה להן להיחלץ מן הכיתור. 

קוריץ שוחררה ב 13 בינואר 1944.
מיהודי העיירה ניצלו בערך 500 איש, רוב הניצולים היו יהודים שברחו או עברו לפנים ברית המועצות.  
עפ"י פנקס הקהילות  כרך ה'.  


חברי הוועד בארגון יוצאי קוריץ

* משה ירונסקי - יו"ר  הארגון

* יוכבד הלפרין - גזברית
* ישראל זבדי - חבר ( יו"ר לשעבר )
* אראלה פיינר - חבר
* יהודה דמבסקי - חבר
* חיים דמבסקי  - חבר
* לילי  פריימן - חברה
* אסף לרנר - חבר
* עלי דודאי - חבר


להורדת קובץ ספר קוריץ מתורגם לעברית לחצ/י כאן